|
יזכור
יום כיפור.
השכונה בשירות הסליחה. הבתים התרוקנו מאדם. ביום ההוא היה בית אחד לכולם – בית הכנסת של גוטה. בימי חול שימש הבית למגורים ובימי קודש הפך לבית האלוהים. ספרי קודש ותשמישי קדושה השתלבו בסלון התפילה עם כיסאות, שולחן וספה. חדר השינה הוסב והיה לעזרת הנשים החסודות, והול הדירה הפריד כהלכה בין המתפללים למתפללות. החלל נוכח ארון הקודש התמלא שורות מתפללים עוטי טליתות.
בחצר דשא, ובדשא ילדים משחקים: תופסת, מחבואים, חמור ארוך וקפיצה משולשת.
המתנ"ס האלוהי שקק.
הלנה, כמו האחרים, הכינה עצמה ליום הכיפורים. טרם יום לבשה לבן, עטפה ראשה במטפחת משי לבנה, ספק טלית ספק הינומה, ועמדה מתבוננת ממרפסת ביתה בקומה השנייה אל בית הכנסת שממול. "מתי יהיה ה'יזכור'?" שאלה את המתכנסים לתפילה, "אני חייבת להזכיר כמה דברים להם ולאלוהים". ואותי שלחה לחצר המשחקים.
בכל שנה, כנראה לפי תכנון מוקדם, עמד לשירותה ילד תורן שצעק מהחצר: "הלנה, הלנה, ה'יזכור' הוא הבא בתור!" הלנה היתה נעלמת מהמרפסת וכהרף עין היתה עומדת נוכח ארון הקודש בבית הכנסת. ובאחת הושלך הס.
כל עוטי הטליתות נדהמים: "הרי זו רחבת הגברים!"
- מבוכה.
בתחילה עוד היו מסבירים: "זו טעות, תעברי לחדר הסמוך". היא היתה מישירה מבט ומבהירה: "זו לא טעות, אני במקום הנכון". ובתנועה חדה היתה מפנה גבה למתפללים, פניה אל ארון הקודש, וקולה רועם בדממה: "על דעת המקום ועל דעת הקהל, אני, הלנה, נציגה של משפחה שנכחדה, באתי לפני כבודך, בשם נדר שנדרתי, בשם תפקיד שלא אני בחרתי, אני מזכירה נשמות. ורק אתה יודע למה דווקא אני. אני עומדת פה במקומם; אילו הם היו, היו הם עומדים ליד ארון הקודש ואני, אז גם אני הייתי במקומי".
ובאחת על סף הבכי, היתה מפנה מבט אל הקהל הנועץ עיניים בגבה: "מה אתם מסתכלים?! זו בכלל לא אני, אני כל מי שאיננו פה!" ושוב היתה משיבה פניה אל ארון הקודש. מכווצת היתה כולה, ומטפחת המשי הלבנה, שנדמה היה תחילה שהיא ספק טלית ספק הינומה, משנה צורה: הלנה בלבן כמו המת בתכריכיו. אחרי עוד רגע קל שוב החזירה מבט אל הקהל:
"רק בשמות פרטיים אקרא", התחייבה כמו בשבועה, "כדי שלא תתעכב חלילה התפילה".
הרב נתן סימן, הבין שאחרת לא ניתן. והלנה היתה מונה את השמות: "יזכור אלוהים את קובה, את משה, את אהרון, את זליג, את יודל, את קלמן, את פנחס ואת אפרים..." תחילה את שמות הגברים ואחר-כך את שמות הנשים: "את פרידה, את פפה, את גולדה, את נינה..." אצבעות ידיה הארוכות והדקות נעות היו כמו ועדת ביקורת בזו אחר זו, לכל שם אצבע, לכל אצבע שם, ופריסת האצבעות מתואמת עם מספר השמות. והרשימה של הלנה ארוכה.
ובבית הכנסת שתיקה.
בקהל הגברים היה ניכר שיבש הגרון והתלחלחו העיניים, ובעזרת הנשים העבירו ממחטות לעצור את הדמעות הניגרות. מארון הקודש המשיכו לבקוע ניגונים, ובזה אחר זה עלו לאוויר השמות – לכל שם בכי משלו. בסוף הרשימה כבר לא נשמע בכייה של הלנה, אלא יבבה של מקהלה שלמה. לסיום היתה מודה לכל מי שעזר לה לקיים שבועה, ויוצאת מבית התפילה.
קינת יום כיפור נמשכה כהלכתה.
כך, כל שנה, ביום כיפור בבית הכנסת בשכונה.
ובחצר, המשיכו הילדים במשחקים של יום הכיפורים.
כשהלנה נעלמה מהמרפסת, נעלמתי אני מחצר המשחקים ומן החלון האחורי של בית הכנסת ראיתי את המתרחש אל מול קודש הקודשים. הארון הסתיר את המראות, את המבט, את הכאב, אבל לא יכול היה לקולות. תחילה שמעתי, אחר-כך הצצתי על קצות האצבעות לראות, אחר-כך הספיקה מתיחת צוואר; וכך כל שנה ידעתי יותר. כשהייתי מספיק גבוהה, נבנה בית כנסת אחר בשכונה, מפואר ומהודר, ובית הכנסת הזה נסגר.
והלנה, בכל יום כיפור עמדה במרפסת ביתה ובשעת הזכרת נשמות קראה בשמות. בלי קהל, בלי רב, בלי מתפללים, רק בפני האלוהים.
ליזי דורון, מתוך הספר "למה לא באת לפני המלחמה" - הוקרא בניגון הלב לפני אזכרת נשמות
|
