יום כיפור




 

קטעי השראה והקראה ליום כיפור

 
  בעמוד זה תמצאו קטעי השראה שקהילות  כללו במחזורים שלהם או השתמשו בהם במהלך התפילה ביום כיפור

 
 
 

 
 

ניתן את דעתנו עתה לעובדה שכתפילת יחיד תפילת הוידוי אינה נאמרת בלשון "אני" כי אם בלשון "אנחנו". אף זאת: היא איננה נאמרת רק בשם ה"אנחנו"המתייצבים באותה שעה לתפילה אלא בשם כל דורות ישראל עד כה: "אנחנו ואבותינו". היחיד המתודה מתייצב איפה לתפילה בתוך עדתו ובקרב עמו ונוטל על עצמו אחריות לחטאי הציבור כולו...מדוע מתודה כל יחיד ויחיד על רשימה כה ארוכה וכבדה של חטאים, כלום יש לך יחיד שחטא בכל אלה? בודאי לא. אבל בקרב כל העדה נחטאו כל החטאים הללו וכל יחיד ויחיד מוחזק כשותף לא רק למה שהוא "תרם" למצבור הזה, כי אם גם למה שתרמו עמיתיו, אחיו ואחיותיו בני עמו...
ועדיין עומדת תמיהה גדולה.מי שרואה עצמו מחוץ לזיקה דתית צרופה שבין אדם למקום, לכאורה אין יום זה בעל משמעות לגביו. מדוע הוא בא? התשובה הניתנת לעתים קרובות מאוד היא שההשתתפות עם "כלל ישראל" ביום הכיפורים היא חובה לפי הורים שזכרם יקר (ואומרים גם תפילת "יזכור") או שההשתתפות עם "כלל שראל" נובעת מרגש שייכות לאומי...ביום הזה נעשה קשר הדורות וקשר היחידים לעמם מוחשי והרה תוצאות יותר מבכל יום אחר.
מתוך: ספר מחזור הזמנים/אליעזר שבייד, נכלל במחזור של בית תפילה ישראלי
 
 
 

טבעו של החטא - החטאה 
טבעו של החטא, החְטאה.
החטא הוא מושג היסוד של היהודים להגדרתה של אי- תקינות אישית או חברתית. בחטא, בניגוד
לעבירה על חוקי המדינה, האדם נמדד מול יעודו, מול מי שנתן לו את מקומו.
החטא הוא התכחשות האדם לעצמו, למי שציווה עליו אותו.
החטאים הטיפוסיים שלנו נמצאים באותו מקום שבו נדרשים תפקידי היסוד שלנו: ההזנחה שאדם
מזניח את גופו ונפשו, את ילדיו, הוריו, אשתו. הבגידה שהוא בוגד בחברה האנושית, ההרס שהוא
גורם לכוכב שהוא חי בו...

לדרוש אלוהים/ יאיר כספי, עמ' 158, מתוך מחזור בית תפילה ישראלי
 

יזכור

יום כיפור.
השכונה בשירות הסליחה. הבתים התרוקנו מאדם. ביום ההוא היה בית אחד לכולם – בית הכנסת של גוטה. בימי חול שימש הבית למגורים ובימי קודש הפך לבית האלוהים. ספרי קודש ותשמישי קדושה השתלבו בסלון התפילה עם כיסאות, שולחן וספה. חדר השינה הוסב והיה לעזרת הנשים החסודות, והול הדירה הפריד כהלכה בין המתפללים למתפללות. החלל נוכח ארון הקודש התמלא שורות מתפללים עוטי טליתות.
בחצר דשא, ובדשא ילדים משחקים: תופסת, מחבואים, חמור ארוך וקפיצה משולשת.
המתנ"ס האלוהי שקק.

הלנה, כמו האחרים, הכינה עצמה ליום הכיפורים. טרם יום לבשה לבן, עטפה ראשה במטפחת משי לבנה, ספק טלית ספק הינומה, ועמדה מתבוננת ממרפסת ביתה בקומה השנייה אל בית הכנסת שממול. "מתי יהיה ה'יזכור'?" שאלה את המתכנסים לתפילה, "אני חייבת להזכיר כמה דברים להם ולאלוהים". ואותי שלחה לחצר המשחקים.
בכל שנה, כנראה לפי תכנון מוקדם, עמד לשירותה ילד תורן שצעק מהחצר: "הלנה, הלנה, ה'יזכור' הוא הבא בתור!" הלנה היתה נעלמת מהמרפסת וכהרף עין היתה עומדת נוכח ארון הקודש בבית הכנסת. ובאחת הושלך הס.
כל עוטי הטליתות נדהמים: "הרי זו רחבת הגברים!"
- מבוכה.
בתחילה עוד היו מסבירים: "זו טעות, תעברי לחדר הסמוך". היא היתה מישירה מבט ומבהירה: "זו לא טעות, אני במקום הנכון". ובתנועה חדה היתה מפנה גבה למתפללים, פניה אל ארון הקודש, וקולה רועם בדממה: "על דעת המקום ועל דעת הקהל, אני, הלנה, נציגה של משפחה שנכחדה, באתי לפני כבודך, בשם נדר שנדרתי, בשם תפקיד שלא אני בחרתי, אני מזכירה נשמות. ורק אתה יודע למה דווקא אני. אני עומדת פה במקומם; אילו הם היו, היו הם עומדים ליד ארון הקודש ואני, אז גם אני הייתי במקומי".
ובאחת על סף הבכי, היתה מפנה מבט אל הקהל הנועץ עיניים בגבה: "מה אתם מסתכלים?! זו בכלל לא אני, אני כל מי שאיננו פה!" ושוב היתה משיבה פניה אל ארון הקודש. מכווצת היתה כולה, ומטפחת המשי הלבנה, שנדמה היה תחילה שהיא ספק טלית ספק הינומה, משנה צורה: הלנה בלבן כמו המת בתכריכיו. אחרי עוד רגע קל שוב החזירה מבט אל הקהל:
"רק בשמות פרטיים אקרא", התחייבה כמו בשבועה, "כדי שלא תתעכב חלילה התפילה".
הרב נתן סימן, הבין שאחרת לא ניתן. והלנה היתה מונה את השמות: "יזכור אלוהים את קובה, את משה, את אהרון, את זליג, את יודל, את קלמן, את פנחס ואת אפרים..." תחילה את שמות הגברים ואחר-כך את שמות הנשים: "את פרידה, את פפה, את גולדה, את נינה..." אצבעות ידיה הארוכות והדקות נעות היו כמו ועדת ביקורת בזו אחר זו, לכל שם אצבע, לכל אצבע שם, ופריסת האצבעות מתואמת עם מספר השמות. והרשימה של הלנה ארוכה.
ובבית הכנסת שתיקה.
בקהל הגברים היה ניכר שיבש הגרון והתלחלחו העיניים, ובעזרת הנשים העבירו ממחטות לעצור את הדמעות הניגרות. מארון הקודש המשיכו לבקוע ניגונים, ובזה אחר זה עלו לאוויר השמות – לכל שם בכי משלו. בסוף הרשימה כבר לא נשמע בכייה של הלנה, אלא יבבה של מקהלה שלמה. לסיום היתה מודה לכל מי שעזר לה לקיים שבועה, ויוצאת מבית התפילה.
קינת יום כיפור נמשכה כהלכתה.
כך, כל שנה, ביום כיפור בבית הכנסת בשכונה.

ובחצר, המשיכו הילדים במשחקים של יום הכיפורים.
כשהלנה נעלמה מהמרפסת, נעלמתי אני מחצר המשחקים ומן החלון האחורי של בית הכנסת ראיתי את המתרחש אל מול קודש הקודשים. הארון הסתיר את המראות, את המבט, את הכאב, אבל לא יכול היה לקולות. תחילה שמעתי, אחר-כך הצצתי על קצות האצבעות לראות, אחר-כך הספיקה מתיחת צוואר; וכך כל שנה ידעתי יותר. כשהייתי מספיק גבוהה, נבנה בית כנסת אחר בשכונה, מפואר ומהודר, ובית הכנסת הזה נסגר.

והלנה, בכל יום כיפור עמדה במרפסת ביתה ובשעת הזכרת נשמות קראה בשמות. בלי קהל, בלי רב, בלי מתפללים, רק בפני האלוהים.

ליזי דורון, מתוך הספר "למה לא באת לפני המלחמה" - הוקרא בניגון הלב לפני אזכרת נשמות





 

Back to Top  |  Site Map    NavaTehila@gmail.com  |  אור סנדרוביץ', רכזת, 054-5621174