על הבן הרשע

 

הבן, או אולי הבת - זו שקל כל כך לכנות "רשעים", היא הבת המנוכרת. היא מי שאיננה מעסיקה את עצמה בדאגות לעתיד העם היהודי, היא מרגישה דחויה ומנוכרת מן הקהילה והיא כועסת. היא איננה שואלת שאלות מתעניינות, אלא מטיחה בפנינו את עמדתה באופן רטורי: אם אלוהים החליט להחריב את המקדש ולהגלות אותנו – מה הטעם בכל העבודה הזאת!!

את התשובה לבת המנוכרת עלינו לנסח בזהירות. לא תשובה חדה ולקונית, אלא תשובה "קהה" הניתנת בחמלה ובהבנה. עלינו לעזור לה (ולחלק הפנימי שלנו שמזדהה אתה) להתרכך. נוכל להודות בפניה שיש הרבה שאלות, אבל לא תמיד יש גם תשובות.

נוכל לספר לה מניסיוננו שדחיית האלוהי היא דחיית העצמי, ושגם החלק המרדני שבתוכנו הוא אלוהי. אולי נצליח לשמור עליה מפני הסתחררות אל הענשה ושנאה עצמית, שהיא – לעתים קרובות – התוצאה של ההוצאה העצמית מן הכלל. ייקשה עליה לשמוע, אבל עלינו להמשיך ולשדר לה כי יש לאהבת אלוהים הכוח לחדור גם דרך החשכה הגדולה ביותר.

לפני שנים רבות ניהלתי סדר שבו סיפרה אחת האורחות על אחיה שהצטרף לכת וזנח לחלוטין את דרך היהדות. באותם ימים הגבתי בדרך שאולי יותר מקובל להבין בה את התשובה לבן הרשע: "אף אתה הקהה – במובן שבור – את שיניו... לרשע שכזה לא מגיע להיגאל...". במשך הזמן הצטערתי מאוד על שנתתי ביטוי לגישה זו, משום שככל שהעמיקה הבנתי, התברר לי כי למעשה ליל הסדר כולו מוקדש לבן המנוכר והדחוי הזה.


 
   



 

ד"ר מיכאל קגן, מתוך ספרו: בין אי-סדר לסדר- חווייה הוליסטית לליל הסדר.




Back to Top  |  Site Map    NavaTehila@gmail.com  |  אור סנדרוביץ', רכזת, 054-5621174